החלטה בתיק רע"א 2353/13

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו מיום 27.2.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) ב-רע"א 15037-12-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו מיום 15.11.2012 של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' קלמפנר נבון) ב-עש"א 11561-10-12, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה מיום 11.9.2012 של רשמת ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשמת ס' גץ-אופיר) בתיק הוצאה לפועל 02-11644-81-5, ולפיכך נקבע כי סכום יתרת חובו של המבקש נכון ליום מתן פסק הדין בהליך נושא תיק ההוצאה לפועל (24.6.1981) הוא 577 ש"ח .

רקע והליכים קודמים

1.        ההליכים בפרשה שלפנינו נמשכים, לדאבון הלב, זה למעלה משלושה עשורים, ולהלן יפורטו בקצרה אך ההיבטים הרלבנטיים לבקשה הנוכחית. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ראשיתה של הפרשה בפסק דין שניתן נגד המבקש בשנת 1981. המבקש, שהיה מנהלה של חברה בשם הידרובטון בע"מ (להלן: החברה), ערב (יחד עם רעייתו לשעבר) להלוואה שקיבלה החברה מהמשיב, בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן: הבנק). ההלוואה לא נפרעה והבנק הגיש תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד החברה, המבקש, ורעייתו לשעבר. ביום 24 ביוני 1981 ניתן נגד המבקש והחברה "פסק דין מתוקן" בהיעדר הגנה (להלן: פסק הדין המקורי), אשר קבע כי המבקש והחברה ישלמו לבנק סכומי כסף מסוימים שננקבו בשקלים ישנים בצירוף ריבית בשיעור של 140 אחוזים לשנה. בשנת 1985 ניתן פסק דין נגד רעייתו לשעבר של המבקש (להלן: פסק הדין נגד הרעיה), אשר קבע כי אף היא חייבת בחובות לבנק (כפי שנקבעו בפסק הדין המקורי), ביחד ולחוד עם המבקש והחברה. בפסק הדין נגד הרעיה צוין, כי פסק הדין המקורי ניתן ב-24 באפריל 1981 (על תאריך זה שב בית המשפט פעמיים בפסק הדין נגד הרעיה). הבנק החל בהליכי גביה ואולם בין השנים 2005-1993 לא ננקטו אמצעי אכיפה וגביה נגד המבקש והללו חודשו רק בשנת 2006. במסגרת הליכי ההוצאה לפועל העלה המבקש טענת "פרעתי" ולחלופין טען כי פסק הדין המקורי "אינו חוקי". טענות אלו נדחו על-ידי ראש ההוצאה לפועל בחיפה. על ההחלטה האמורה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר בפסק דינו מיום 7.11.2007 קבע, בין היתר והוא החשוב לענייננו, כי פסק הדין המקורי ניתן על רקע האינפלציה ששררה בארץ באותה התקופה, וכי כיוון שההליכים נמשכו משך זמן כה רב יש לעדכן את הריבית בה חויב המבקש, וזאת באופן הבא: עד ליום 19.8.1985 לפי ריבית של 140 אחוזים, לאחר מועד זה לפי טבלאות ריבית של הבנק. כן נקבע, כי ייערך תחשיב מחודש של החוב בהתאם להנחיות האמורות, וממנו ינוכו הסכומים שהבנק כבר גבה מהמבקש. המבקש נקט בהליכים שונים בשאלת אופן ביצוע חישוב החוב מחדש. לענייננו, רלבנטית טענת המבקש לפיה במהלך התקופה שבין 7.4.1981 ועד 21.4.1981 שילם לבנק סכום של 220,000 שקלים ישנים. לטענת המבקש, מסכום התביעה שבכתב התביעה שהגיש הבנק (נושא פסק הדין המקורי) לא הופחת סכום זה, וכי לו אכן היה הסכום מקוזז, היה המבקש ביתרת זכות, ואילו הבנק היה חייב לו כספים. בפסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 22.1.2012 (בתיק רע"צ 33062-11-11, כב' השופט א' רובס) נקבע, על בסיס הסכמת הצדדים, כי התיק יוחזר לידי רשמת ההוצאה לפועל על מנת שתדון, בין היתר, בשאלה האם יש להפחית מסכום תביעת החוב (המקורית) את הסכום של 220,000 השקלים הישנים.

2.        בהחלטתה מיום 11.9.2012 קבעה רשמת ההוצאה לפועל בחיפה (כב' הרשמת ס' גץ-אופיר), כי פסק הדין המקורי ניתן ביום 24.6.1981, כפי שמופיע בפסק הדין המקורי, ולא ב-24.4.1981 כפי שמצוין בפסק הדין נגד הרעיה. זאת, על בסיס העתק כתב התביעה ובקשה לעיקול זמני נשוא פסק הדין המקורי ונספחיהם, שנמצאו על-ידי באת כוח הבנק ושהוגשו לרשמת, אשר נושאים את תאריך ההגשה 18.5.1981, היינו חודש לפני המועד המצוין על פסק הדין המקורי וחודש לאחר המועד שנרשם בפסק הדין נגד הרעיה. עוד נקבע, כי סכום של כ-206,000 שקל ישן אכן קוזז על-ידי הבנק מיתרת חובו של המבקש במהלך חודש אפריל 1981, עוד קודם להגשת התביעה, כך שהסכום שהופיע בתביעת החוב המקורית (ושנפסק בפסק הדין המקורי) התקבל לאחר קיזוז הסכום הנ"ל. זאת, בהתבסס על דף תדפיס חשבון - אשר נמצא בנספחי התביעה המקורית שהוגשו - ממנו, כך נקבע, עולה שהסך של 206,000 שקל ישן אכן הופחתו מחוב המבקש טרם הגשת כתב התביעה המקורי. עוד טען המבקש שם, כי העתק כתב התביעה ודף פירוט החשבון שצורפו זויפו על-ידי הבנק. טענה זו ביקש המבקש לגבות בחוות דעת מומחה מטעמו, לפיה בהתאם לדף פירוט חשבון מיום 31.12.1988, בו נכתב כי יתרת החוב היא 447,553 שקלים ישנים, הרי שהתחשיב האפשרי היחיד (לפי ריבית של 140 אחוזים) הוא יתרת חוב של 0.08 שקל ישן נכון ליום 1.4.1981 - ומכאן, שדף פירוט החשבון שצורף זויף. אף טענה זו נדחתה. נקבע, כי בירור טענת זיוף של רשומה בנקאית מוסדית אינו מסור לרשם ההוצאה לפועל. עם זאת, נקבע כי מן הנספחים השונים שצורפו עולה בבירור, כי המסמכים עמדו לפני בית המשפט (המקורי) ונתקבלו על-ידיו. הוסף גם, כי חישובו של המומחה מטעם המבקש מבוסס על הנחות שנשללות על-ידי המסמכים; וכן שהמומחה ביסס את הניתוח שערך על הסברה לפיה אילו תביעת החוב אכן נשענה על יתרת החובה שהתקיימה במאי 1981 היה על בית המשפט בפסק הדין המקורי "לפסוק אחרת", ואולם, נקבע, הפסיקה בפסק הדין המקורי מדויקת ותואמת את הסכום שנתבע (בהיעדר הגנה), בתוספת ריבית. נוכח האמור נפסק, כי סכום התביעה המקורי כבר הביא בחשבון את קיזוז הסכום הנטען על-ידי המבקש, ואין לקבל טענתו לפיה פרע 220,000 שקלים ישנים לאחר הגשת כתב התביעה. עוד הודגש, כי אין בסמכות הרשמת לדון בטענת פרעון חוב שנעשתה לפני מתן פסק הדין. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית משפט השלום.

3.        בפסק דינו מיום 15.11.2012 דחה בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת מ' קלמפנר נבון) את ערעור המבקש. נקבע, כי אף שאין הדבר נדרש בגדר סמכותה, בחנה הרשמת את טענת המבקש לעניין זיופם הנטען של מסמכי הבנק והגיעה למסקנה מבוססת, כי הללו לא זויפו. הודגש, כי חוות דעת המומחה מטעם המבקש אינה יכולה לעמוד; כי המבקש לא הביא תימוכין כלשהם לכך שדף החשבון זויף (מלבד חוות דעת המומחה שביססה זאת אך על חוסר התיישבותו לכאורה של התחשיב); וכי טענת זיוף היה על המבקש להעלות בפני בית המשפט המוסמך בשנת 1981 ולא עתה בפני רשמת ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי". בית המשפט חזר ואישר את התוצאה לפיה הסכום של 206,000 שקלים ישנים קוזז מיתרת החוב קודם להגשת התביעה. בנוסף, הושת על המבקש תשלום של 10,000 ש"ח לאוצר המדינה, בשל היקפם הבלתי סביר של כתבי טענותיו ונספחיהם. על פסק הדין הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

4.        בפסק דינו מיום 27.2.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג) נקבע, כי הבקשה תידון כערעור. עם זאת, הערעור נדחה לגופו. נקבע, כי התאריך שנרשם בפסק הדין נגד הרעיה שגוי, כי תאריך מתן פסק הדין המקורי היה 24.6.1981, וכי מסכום התביעה בכתב התביעה קוזז הסכום המדובר. לפיכך, נקבע, הסכום שנקוב בפסק הדין המקורי (כ-577,000 שקלים ישנים) התקבל לאחר הפחתת הסכום של 206,000 שקלים ישנים. ברם, בית המשפט המחוזי מצא להעיר, מעבר לדרוש ובשל "ההליכים המתמשכים בתיק", כי גם בגדרי הקביעה הנ"ל בדבר הסכום המקורי, הרי שעדיין קיימת למבקש יתרת זכות, בשל תשלום סכומים נוספים ששילם במרוצת הזמן ובשל אופן החישוב הנכון של הריביות והתשלומים בתיק. עם זאת הדברים נאמרו בגדרי למעלה מן הצורך ו"כהצעה להסדר שיש בו לסיים את כל המחלוקות בנושא סכום ההלוואה", ותוצאתו האופרטיבית של פסק הדין היא, כאמור, שסכום התביעה המקורי כלל הפחתת 206,000 שקלים ישנים מחובו של המבקש. נמצא, כי הלכה למעשה נדחה ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי. על פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

5.        הטענה העיקרית בבקשה היא, כי סכום התביעה המקורי משקף חוב נכון ליום 1.4.1981, וכי לאחר מועד זה פרע המבקש את הסכום של 220,000 שקלים ישנים. כפועל יוצא מכך, נטען, הרי שהמבקש לא רק שפרע את מלוא חובותיו, אלא שהוא מצוי ביתרת זכות משמעותית. עוד נטען, כי ממילא תוצאת קביעה שכזו היא, כי דף החשבון זויף ופסקי הדין שניתנו בעקבותיו הושגו על-ידי הבנק במרמה. בבקשה אף נטען, כי הערכאות קמא "התנהלו כגילדה של חברים בה האחד מגן על האחר על חשבון הצדק והיושרה השיפוטית" וכל זאת, לטענתו, כדי "לשמור על שופט עמית" שלטענת המבקש היה עורך הדין של הבנק בעבר וכעת מכהן כשופט בבית משפט בחיפה. נטען, כי התנהלות זו מצדיקה מתן רשות ערעור.

דיון והכרעה

6.        לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להורות על הגשת תשובה. הלכה עימנו משכבר, כי רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן אך במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית בעלת משקל, החורגת מ-ד' אמותיהם של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה)), מקרה זה אינו בא בקהלם של מקרים אלו. כל טענותיו של המבקש הן טענות ערעוריות מובהקות, ותמציתן בשאלה האם יש להפחית מסכום התביעה המקורי את הסך של 220,000 שקלים ישנים. אגב, מעבר לכל האמור כאן, משפסק הדין המקורי הפך לחלוט, ספק בעיני אם ניתן בכלל לטעון זאת במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, שכן הטענה מכוונת כלפי תוצאת הפסק, ואינה בגדר טענת "פרעתי" בהתייחס לפרעון החוב הפסוק.

           לא למותר לציין, כי המחלוקת שבבסיס בקשה זו נדונה כבר שלוש פעמים - פעם אחת על-ידי רשמת ההוצאה לפועל ופעמיים על-ידי בתי המשפט קמא, ולמעשה מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול רביעי" (ולמעשה זוהי הפעם השישית בה נדונה מחלוקת זו אם יובאו בחשבון ההליך ב-רע"צ 33062-11-11, וההליך בלשכת ההוצאה לפועל שקדם לו), כך שהלכת חניון חיפהמקבלת במקרה הנוכחי משנה תוקף, וכבר נפסק שבמקרים כגון דא "רק במקרים קיצוניים, חריגים שבחריגים תינתן רשות ערעור בגלגול רביעי" (רע"א 8149/12 משרד משה וינברג ושות' נ' הולצברג (20.12.2012); רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף כרמיאל פסקה ד(3) (18.3.2007)), מקרה זה אינו נמנה עליהם. מדובר בבירור עובדתי גרידא, שאינו מעורר כל שאלה כללית של חוק. די בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.

           על-פי הדין, למתדיין קנויים, ככלל, שני ימי דיון בזכות - יומו הדיוני ויומי הערעורי. הגיונם של הדברים בצידם. דיון נוסף בשאלה קונקרטית בגלגול שלישי, ולא כל שכן בגלגול רביעי, אינו רק מוביל לבזבוז של משאבי המערכת (והמתדיינים), אלא הוא גם מנוגד לרציונאל של סופיות הדיון ושל האינטרס הגלום בטיפול בתיק בזמן סביר. יפים לעניין דברי השופט א' רובינשטיין ב-בר"ש 9092/10 אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (10.1.2011):

"הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך ... לא כל שכן בגלגול רביעי ... שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (שם, בפסקה י').

           ברי, כי יהיו בעלי דין שיחפצו שעניינם ישמע בפני ערכאה נוספת, אך טבעי הדבר. אולם, מערכת משפטית חפצת חיים, אינה יכולה להרשות לעצמה "מותרות דיוניים" שכאלה. זה אינו אינטרס המערכת בלבד, זהו, כאמור, גם אינטרס הציבור בכללותו, הגובר, במצבים אלה, על אינטרס הפרט.

7.        מעבר לצורך יוער, כי לא נראה שנפל פגם בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל. הטענה לזיוף דף החשבון (אשר צורף לכתב התביעה המקורי, ושהעתקו הועבר לעיון הרשמת) צריכה היתה להיות מועלית בפני בית המשפט שדן בכתב התביעה המקורי ואין מקומה בגדר דיון בטענת "פרעתי" המועלית כלפי פסק דין חלוט. זאת ועוד, המבקש מנסה לתמוך את טענתו שדף החשבון מזויף בתחשיב שהציג. תחשיב זה מבוסס על ההנחה שהבנק גבה ריבית בשיעור של 140 אחוזים על החוב משנת 1981 (ועד לסוף שנת 1988, מועד הפקת דף פירוט החשבון שבידי המבקש). ואולם, בפני רשמת ההוצאה לפועל טען הבנק, כי התדפיס משנת 1988 מתיישב עם חישוב סכום החוב על בסיס הריבית הבנקאית המירבית אשר היתה נהוגה בבנק באותה תקופה (בתוספת הצמדה). טיעון זה של הבנק נתמך באמור בפסק הדין המקורי, במסמכי התביעה ובהיות דף החשבון (משנת 1981) רשומה מוסדית. הדבר מוביל למסקנה, כי כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הוכח במידה הנדרשת בהליך אזרחי, שתביעת החוב הוגשה לאחר הפחתת 206,000 השקלים הישנים.

8.        נשוב ונדגיש, בסופו של יום לוז טענת המבקש, שאנו מתבקשים לבחון ב"גלגול רביעי", הוא, כי סכום התביעה המקורי כלל 220,000 שקלים ישנים ששולמו לבנק ולא נוכו מהסכום שנתבע, בניגוד לממצאי הערכאות שקדמו לי, לפיהם הסכום הנ"ל שולם לבנק לפני הגשת התביעה והוא הופחת מסכום החוב עובר להגשתה. בחינת בקשת המבקש באספקלריה זו, מחדדת ומבהירה כי אין מקום ליתן רשות ערעור נוספת במקרה הנוכחי, שהרי מדובר בסוגיה עובדתית צרה ותחומה לנסיבותיו המיוחדות של המקרה.

9.        בשולי הדברים יוסף, כי טענתו של המבקש, המטילה דופי בהתנהלות לשכת ההוצאה לפועל ובתי המשפט, מוטב היה לה לו לא נטענה. ההוצאה לפועל ובתי המשפט עשו מלאכתם נאמנה, תוך התייחסות בכובד ראש לטענות המבקש ובחינתן לעומקן, ופסקו בהתאם לדין ואף לפנים משורתו. הטחת האשמות סרק, ללא כל ביסוס, בבעלי תפקידים שיפוטיים אינה ראויה, בלשון המעטה.

10.      על יסוד האמור לעיל, הבקשה נדחית. לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה, צו שלכאורה התחייב במקרה דנא, ולו נוכח לשונו המשתלחת של המבקש.

           ניתנה היום, ‏ד' בסיון התשע"ג (‏13.5.2013).